איך גיליתי שספונטניות היא שקר מוחלט

החודש התחייבתי לקחת זמן לעצמי. לגוף ולנשמה. חשבתי שחול המועד פסח שהתפרש על חלק נכבד מחודש אפריל הוא תירוץ טוב להקדיש זמן למציאת פעילות גופנית שאני עשויה להתחבר אליה ולהתמיד בה, ולסגור משבצות זמן ביומן שכל מטרתן היא להסב לי אושר.

מעולם לא התחברתי לפעילות ספורטיבית. למעשה, לא אשכח את ימי התיכון שבהם נהגתי לוותר באופן יזום על ימים שבהם "חינוך גופני" היה חלק מהמערכת. סוג של אנטי שכזה! ועם זאת אני זוכרת בילדותי גלגלונים על הדשא, הנאה אמיתית מרכיבה על אופניים, משחיה. ואת המקום הזה ניסיתי לשחזר החודש. ספורט שאני אוהבת.

לפני שהתחלתי שקלתי סוגים רבים של התעמלות. חשבתי על שחיה, פילאטיס או יוגה. חשבתי אפילו על אמנויות לחימה, על קראטה, סיף, ריקוד. כל מיני סוגים של ריקוד! פלמנקו שתמיד רציתי, ריקוד על מוט, סטפס. מה לא.

הצבתי לעצמי חוק. זה חייב להיות קרוב לבית. לא יותר מרבע שעה נסיעה. יותר מזה זה יותר מדי. זה כבר גוזל זמן וזה יהווה תירוץ לא ללכת ולא להתעמל.

בסופו של דבר הבנתי שזה קצת לא ריאלי, רבע שעה נסיעה. הרבה פעילויות שרציתי היו רחוקות מנסיעה קצרה שכזו, ומה שמצאתי בקרבת מקום לא כל כך דיבר אליי ובכל זאת, רציתי להתחיל להתעמל! הבנתי שאם אני באמת רוצה לחסוך זמן ולא לבזבז אותו על חיפוש - הגיע הזמן לנקוט בפעולה אחרת.

שמעתי המון על "יוגה עם אדריאן" והחלטתי לנסות. רק אני, מול היו-טיוב. מה כבר יכול לקרות?

מה יכול לקרות? התאהבתי!

מעולם לא חשבתי שאומר זאת על פעילות גופנית.

התנועות הארוכות, הצורך בריכוז גבוה, ההרגשה שמצד אחד אני מתעמלת ומצד שני אני נינוחה.

היוגה ואני? זו אהבה של ממש.

לפני שהתחלתי התייעצתי בכמה קבוצות ברשת, הרבה נשים אמרו לי: "תקני מלתחה מגניבה וספורטיבית ואחרי ההוצאה הכספית תרגישי שאת חייבת להתעמל!" מזל שלא הקשבתי להן, כי עכשיו? זו ההתאהבות בספורט הזה שגורמת לי לרצות לחדש את המלתחה! וזה הרבה יותר כיף כשהחשק הזה מגיע מתוך אהבה ולא מתוך רגשות אשם.

קצת אחרי שהתחלתי לעקוב אחרי אדריאן חברה קרובה הציעה לפתוח קבוצת יוגה אצלי בבית. תראו מה זה! אני חיפשתי את הספורט ברדיוס הקרוב והספורט מצא אותי!

כנראה שכשדברים נכונים עבורנו הם פשוט קורים.

עם חלונות הזמן לנשמה נחלתי קצת פחות הצלחה.

היתה לי מן תפיסה שאסגור את משבצות הזמן האלו ביומן ואהיה ספונטנית. חופשת פסח, חצי יום לעבודה וחצי יום למה שרק ארצה!

דמיינתי את עצמי יוצאת לפיקניק, מטיילת, נפגשת עם חברות, רואה נופים חדשים. אבל מלבד משבצת זמן ביומן לא קבעתי דבר. כולם מדברים בשבחה של הספונטניות והרגשתי צורך לדגום אותה בעצמי.

אבל אני לא ספונטנית.

פתאום צצו לי שעות חופשיות ביומן ומה עשיתי בהם? מה שאני עושה בכל יום, פינקי. לא עשיתי שום דבר שונה מבכל יום חול.

החופש הזה, שהיה אמור להיות סופר-מיוחד, סופר-מגניב, סופר-ספונטני לא היה שונה משום שבוע אחר. עבדתי, ואת משבצות הזמן שסגרתי לנשמה "בזבזתי" על קריאה וצפיה ב- "13 סיבות למה".

זה היה רגוע ומהנה אבל הדיסוננס בין מה דמיינתי שיקרה במשבצות הזמן הללו לבין מה שבאמת קרה צרם לי.

גם זמן לנשמה צריכים לתכנן.

התובנה הזו הגיעה כשחשבתי על ההופעה של רדיוהד בקיץ. "עוד שלושה חודשים! איזו התרגשות!" פתאום הבנתי שההופעה הזו היא כמו עוגן של כיף שנמצא בעתיד הלא רחוק שלי. העובדה שאני יכולה לראות את זה באופק, להתרגש לפני כן, לתכנן את זה, לחוש בהתרגשות הולכת ונבנית עד אז...

במידה מסוימת, חופש הוא לא רק השעות האלו שאנחנו סוגרים ביומן, אלא ההכנות שאנחנו עושים עבורו.

יותר מזה? זה הדגיש לי שכשאנחנו מתכננים את הזמן שלנו כראוי אנחנו בעצם נותנים לזמן את הכבוד הראוי לו.

יכול להיות שמתהלכים בינינו אנשים ספונטניים כאחד האדם. כאלה שיכולים לראות משבצת פנויה ביומן ולהחליט: "בואו נקפוץ לאילת! נחזור מחרתיים! יהיה כיף!" כבודם במקומם מונח! עם זאת אני לא כזו. כשמתחשק לי לפגוש חברה אני מדברת איתה ושואלת אם מתחשק לה להיות ספונטנית ולהיפגש לקפה בעוד שבועיים. כזו אני ואתן יודעות מה? החודש הזה שכנע אותי שזו תכונה שאני די אוהבת בעצמי. לא ספונטנית! ואוהבת את זה! תתמודדו!

ומה המטלות של חודש מאי?

הפעם, בשונה מהחודשים הקודמים, החלטתי להכריז על מטלות חודש מאי בפוסט בשבוע הראשון של מאי. בניגוד לחודשים הקודמים, אני ממש רוצה לפרט על איך כל מטלת אושר תצא לפועל.

אני מנסה דברים חדשים. תזרמו איתי :)

מוזמנות לשתף בתובנות שלכן. האם לקחתן לעצמכן זמן החודש? האם ספונטניות? מתכננות?

האם אתן מתעמלות באופן קבוע? ומה עוזר לכן להתמיד?

שלכן,

אושרה