להתמסר לשינוי

בחודש יולי הבנתי כמה חשוב לפעמים פשוט להתמסר.

להתמסר לתנודות של החיים. להתמסר לסיטואציות שבאות והולכות. להתמסר לחוויה.

נעצנו נעץ על המפה. הידד!

אבל התהליך היה ארוך ומסובך משחשבתי.

הרעיון הראשוני היה להתקרב לאיזור המרכז. העבודה של הזוג, הלקוחות שלי. היו הרבה הצדקות להתמרכזות הזו וכולן לגמרי קסמו לנו.

בהתחלה הסתובבנו באיזור בסופי השבוע, רצינו להבין לאיזה מקום אנחנו הכי מתחברים, איזו עיר מרגישה לנו בית, איזו סביבה אנחנו רוצים לראות בכל בוקר. סימנו על המפה בכוכבית את המקומות שקסמו לנו; ערים, שכונות, רחובות. תל אביב, גבעתיים, הרצליה, רעננה. הכל טוב.

לשניה היה נדמה שכבר בשבוע הראשון של החיפוש מצאנו דירה. שמחנו עד מעל הגג ואז, בזכות מה שהיה נראה כמו טלטלה קטנה ובדיעבד היתה ברכה גדולה, הבנו שזה לא הכי נבון ובכלל לא אחראי לבחור דירה שתעלה את הוצאות המחיה שלנו ביותר מפי שתיים.

הורדנו את הרף והמשכנו בחיפוש!

הורדת הרף היתה ניכרת, הגענו למקומות מוזרים, איזורים לא נעימים, דירות מחולקות, סביבה רועשת. מקומות שצועקים בקול רם "דירת סטודנט!!!" על כל המשתמע מכך.

בתוך החיפוש הזה הבנתי שאני כבר לא סטודנטית. בשלב הזה של החיים פחות משנה לי באיזו עיר נגור כמו שמשנה לי שהסביבה תהיה נעימה ושהדירה תהיה בית.

לפני כשבועיים היתה לי פגישה בבנימינה.

כשסיימתי את הפגישה הבנתי שבנימינה נמצאת בדיוק במרכז; שעה מחיפה ושעה מתל אביב.

התקשרתי לזוג והצעתי לו שנרחיב את החיפוש.

תוך יומיים סגרנו חוזה שכירות.

הדירה אמנם קטנטנה אבל בניגוד לדירות הסטודנט שראינו, זו אינה צועקת, אלא אומרת בקול מלטף:

"הגעתם הביתה."

לגבי משימת הפומודורו, ובכן… אני רוצה ניסיון שני למשימת הפומודורו!

בתחילת החודש הצלחתי בהחלט לעמוד במשימה. לא רק שעמדתי במשימה, אפילו שיבחתי אותה לכל מי שרק רוצה לשמוע.

עם זאת, ככל שענייני חיפוש הדירה התלהטו, הזמן שלי הלך ונעשה פחות ופחות צפוי. שיחות, בירורים וחיפושי דירות לא אפשרו לי לנהל את לוח הזמנים כמו שתכננתי.

הבנתי שעליי להרפות ולאפשר לעצמי להתמסר לכל מה שמתרחש. להיות גמישה. לחלק את הזמן שלי בין משימות של עסק למשימות של בית, לדעת להבחין במה חשוב לסיים היום ומה יכול לחכות לאחר כך, להיות ספונטנית (אני! ספונטנית! מי היה מאמין?!) ופשוט… להיות!

אני כן חושבת שהפומדורו יכול להסב לי אושר, אבל כדי לתרגל אותו כמו שצריך אני צריכה לחזור לשיגרה מעט יותר יציבה.

מבטיחה לחזור למשימה הזו בהמשך!

משימות האושר שלי לחודש אוגוסט:

1. לצלם תמונה בכל בוקר

2. לארוז בשיטת קונמארי

לא מזמן כתבתי פוסט על יצירתיות בקהילת הפייסבוק הסופר-מגניבה שלי. בזכות הפוסט נזכרתי בסדרת הציורים "הר ויקטואר" של סזאן, ואיך שהוא הצליח לראות את אותה מסילת רכבת ואת אותו ההר מנקודת מבט אחרת בכל פעם.

לסזאן ולי יש מערכת יחסים ארוכת שנים.

לפני עידן ועידנים, כסטודנטית לאמנות, נהגתי לנהל שיח עם אמנים בראש. רציתי להיות יותר טובה מהם! לנצח!

השיחות שאני מנהלת איתם היום הן לגמרי שונות.

אני מבינה לעת זקנה שזו לא תחרות, אלא השראה עצומה.

בניגוד לסזאן, המדיה שבחרתי עבור הר ויקטואר שלי היא צילום.

למה דווקא צילום, אתן שואלות?

ובכן, מעבר הדירה לקראת סוף החודש אומר בהכרח שהנוף שלי הולך להשתנות.

מסקרן אותי לראות איך יראה הר ויקטואר שלי, במיוחד בחודש הזה של מעבר.

תמונה בכל בוקר בעצם תתעד את הנוף שמשתנה.

את הבית שלאט לאט יכנס לתוך ארגזים.

את הנוף של עכשיו מול הנוף של אחר כך.

הבית הנוכחי והבית הבא.

בפוסט הסיכום של חודש אוגוסט תוכלו לראות את כל התמונות כולן, בוקר אחר בוקר, אותה מצלמה, אותה צלמת, אותו זמן ורק הנוף מתחלף.

המשימה השניה שלי מציתה בי אושר וחרדה עצומה בו זמנית.

ברוח המעבר לדירה קטנה, תהליך האריזה הולך להיות מעניין - כי זה בהכרח אומר שעלינו להגיד סאיונרה ללא מעט פריטים שעד עכשיו הרשנו לעצמנו לאגור.

החלטתי לנצל את ההזדמנות ולארוז את הבית בשיטת קונמארי, אקא, מארי קונדו סטייל!

איך זה עובד?

תורת סוד הקסם היפני מתבססת על כמה עקרונות:

עשו הכל בבת אחת. לא נראה לי שתהיה לנו ברירה, בכל זאת, אנחנו חייבים להכניס את הכל לתוך ארגזים תוך שבועיים וחצי!
קודם לזרוק אחר כך לסדר. מושלם! הרי הדברים גם ככה נכנסים לקופסאות, והסדר יקרה רק אחרי שנעבור.
לכו מהקל אל הקשה. הגיוני. התחלנו בינתיים עם הארון; הוא הכי נגיש ובאמת הכי קל לדעת מה לזרוק כי כמו שאתם יודעים, In fashion one day you're in and on the next day - you're out! מה נעשה עם מזכרות, ספרים ופריטים שצברנו לאורך השנים - ובכן, זה יהיה מאתגר יותר.
שימו פריטים מאותה קטגוריה באותה ערימה. ובכן, אני מתייחסת למילה ערימה כאל "ארגז" ומשם זה כבר לגמרי הגיוני וטוב.
זרקו מה שלא גורם לכם אושר. זמן לנהל שיחות לב אל לב עם חפצים ולגלות מה משמח אותנו באמת.