המדריך לטיפוס המופנם בחגים

זה לא קל להיות אינטרוברט בחגים. הפער בין האהבה למשפחה ולמשפחתיות לבין הקושי לעמוד איתנה בסיטואציות עמוסות-אנשים מראה את אותותיו בכל שנה, ובכל שנה מחדש יש בי מן רצון נשגב או תושיה לא מוסברת לסיים את החג בתחושה נפלאה ונעימה, ולא באפיסת כוחות.

מה זה אומר בעצם, להיות אינטרוברט?

מכירות את הא-נשים האלה ש… - מעדיפות פגישות אחד לאחד ולא מפגשים המוניים? - מעדיפות קניות אונליין על בילוי בקניון הומה אדם? - מרגישות שבילוי בחברת א-נשים, במיוחד בקבוצה גדולה, מרוקן להן את הסוללה? - כולם מכנים אותן "שקטות" ולעתים נדמה שקשה מאוד להכיר אותן לעומק? - יש להן קבוצה קטנה של חברות קרובות ולא "חבר'ה"? - נמשכות לעבודות שמאפשרות עבודה עצמאית? - אוהבות להיות לבד, ובשקט? - מעדיפות לכתוב ולא לדבר? - הרבה מידי המולה יוצרת אצלן תחושה של אוברוולם או הפרעת קשב? - מאוד מודעות לעצמן, אקא, נדיר שתתפסו אותן "מריצות דאחקות" או עושות שטויות? ובכן, אלו רק מעט תכונות בולטות של האינטרוברט הקלאסי, ועם כולן אני מזדהה, וחיה אותן ואיתן לאורך כל 37 שנות חיי. כן, חגים זה משפחה, זה אושר, זו שמחה, זה ביחד-נס נפלא שכזה, קסם, עשייה משותפת, אהבה. אבל חג עבור האינטרוברט הוא גם רעש, המולה, הרבה א-נשים בו זמנית, ומעט מאוד זמן-שקט או זמן-לבד שמאוד נחוצים לאינטרוברט. בעברית, אגב, זה מכונה "טיפוס מופנם". אז מה עושים? איך מתמודדים עם המופנמות הזו בתקופת החגים, שהיא בפירוש מוחצנת? זו כבר שנה שלישית שאני נחושה למצוא לכך פתרון באמצעות ניסויי האושר של הבלוג. בשנה הראשונה ייעדתי את חול המועד לספונטניות. פיניתי חלונות זמן ל- "מה שבא לי" וקיוויתי לטוב. גיליתי שספונטניות לא עובדת אם לא מקשיבים פנימה ובודקים מה באמת "בא לי". בשניה השניה ניסחתי לעצמי את האושר המיוחל בתקופת החגים המאתגרת. ידעתי שאני אראה הרבה א-נשים ושארגיש מוצפת, אבל בזכות אפירמציות והתכווננות, הצלחתי למצוא את האור והטוב בחג, ולמרות שהרגשתי מעט מותשת - הייתי מרוצה. השנה, יותר מכל שנה אחרת, המטרה שלי היא להיות קשובה פנימה בכל רגע נתון. חשוב לי לא להפריז, לא למתוח את הקפיץ יתר על המידה, ולדעת להגיד "כן" או "לא" בהתאם למה שבאמת מרגיש נכון מבפנים. לכן, ניסוי האושר מתמקד הפעם בנוכחות וקשיבות, כשהמטרה היא להגיע למצב שבו אני הכי "זן" שרק אפשר; רגועה, שלווה, שבעה במידה הנכונה, פעילה במידה הנכונה, נחה במידה הנכונה. מה שנקרא - Don't overdo it. הניסוי מתרחש ברגעים אלו ממש בקהילה של הקבוצה, ואת המסקנות שלו אחשוף במאי. ובינתיים, מתוך ניסיון של שנים קודמות וקריאה מרובה בתחום, מחלקת כאן כמה טיפים נפלאים להתמודדות של טיפוסים מופנים עם תקופת החגים: קחו יום חופש אחרי. יש לכם יומיים שלמים של ארוחות משפחתיות ופעילויות צפופות? נצלו את היום הראשון של חוה"מ עבור יום-שקט. אם זה אומר שיש צורך בסידור עבור הילדים או לחלופין - סידור עבור עצמכן - דאגו לכך מבעוד מועד. השקט הזה הוא חיוני. לא מדובר במותרות, אלא בדרישה של הגוף והנפש, כזו שמאפשרת לעצור, להתרענן, להפנים ולהמשיך הלאה.

אל תהססו להגיד לא. אם אתן יודעות שפעילות חברתית מסוימת תגרום לכן "לבזבז" את מלאי האנרגיה שלכן, פשוט תגידו לא. אל תצטדקו או תתרצו את ההחלטה שלכן, תעמדו מאחוריה ותוותרו מראש על פעילות אם אתן יודעות שהיא לא תעשה לכן טוב.

אוזניות. לפעמים טיפוסים מופנמים מקבלים הצפה-רגשית במפגשים המוניים. הרעש, הריחות, האורות, הצבעים. הכל מתערבב בפנים ויוצר תחושה לא נעימה. אוזניות - אל תהססו לשלוף אותן. אם לא כדי לזכך את האווירה בעזרת מוזיקה מרגיעה, אז כדי למסך את הרעש. שלפו אוזניות אם צריך.

תחייכו, הרבה. יש סיכוי סביר שאם אתן תהיו נעימות ותחייכו גם אחרים יהיו. חיוך מרגיע, מעלה אנדורפינים, ובעיקר - חיוך הוא מדבק! אם אתן תחייכו - רוב הסיכויים שהאווירה כולה מסביבכן תשתפר.

תלמדו מהסיטואציה. לא תמיד דברים ילכו בדיוק כפי שאנחנו רוצות או מתכננות. בתום החג, נהלו רשימה - מה עבד? מה לא עבד? מה אפשר לשנות? מה אפשר לשפר? עם איזה דברים אצטרך להשלים? זה יעזור לכן להתמודד עם החג השני :)