להתגבר על מחסום כתיבה

מחסום כתיבה.

חוויתן פעם?

אולי הדבר המפחיד ביותר בעולם עבור בלוגרית שכמותי, והנה, פברואר עבר ובמהלכו נאלמתי דום.

דום-שתיקה. מחסום כתיבה.

Overwhelmed. מכירות את המונח הזה?

החורף הביא עמו הצפה רגשית.

החיים האמיתיים מאחורי הקלעים מאלצים אותי לראות דברים מזווית אחרת, לבחון את העסק מחדש, את הבלוג מחדש, את עצמי מחדש. ופתאום, כחלק מהלמידה המחודשת הזו, נחשפתי לעוד. עוד בלוגים, עוד בלוגרים, עוד יוטיוברים שמעלים תכנים דומים. עוד א-נשים שמעלים ניסויי אושר ומכנים אותם בשמות שונים ומגוונים; אתגרים, הרגלים, מה לא. טרנד! וזה הבהיל אותי. הטרנד. הייתי הדג היחיד באקווריום, ובין לילה הצטרפו אליי דגים נוספים. עוד דג ועוד דג ועוד דג.

הדג ההוא - הוא סלב, כולם מכירים אותו באקווריום. הדגה ההיא - צבעונית מהפנטת. כריזמטית אש. כולם שמים אליה לב. צמד הדגים ההם - מזמינים אותם לתכניות טלוויזיה! הם הפכו את זה למקצוע של ממש. ואני? מי אני בין כל הדגים האלה? משבר זהות! אחלה טריגר למחסום כתיבה.

אבל העניין הוא כזה…

אני בכלל לא דג. למעשה, אני לביאה בהתהוות! הוצפתי לרגע, ואז נזכרתי שיש לי אש בעיניים. חזרתי לקרקע, עטיתי את חזותה האצילית של הלביאה והיישרתי מבט; אל הבלוג, אל העתיד הלא נודע. רואה למחסום הכתיבה בעיניים, רואה את הכל, ושואגת שאגה אחת גדולה בקול גדול.

כי אין באמת אקווריום. קירות הזכוכית שלעתים לוחצים עלינו? הם בראש. אנחנו המלכות הבלתי מעורערות של הממלכה שלנו; כל אחת וממלכתה שלה. מתנועעות בחופשיות בטבע האישי שלנו. כמו שרשרת המזון ישנה שרשרת תכנים. תוכן טוב מוביל לעוד תוכן טוב מוביל לעוד תוכן טוב. אנחנו ניזונות האחת מהשניה. מתפתחות אחת בזכות השניה. מתחדשות. מתחדדות.

אני לביאה ומרימה את הראש למעלה. יושבת עם הדף ועם העט. חוזרת לקדמת הבמה, מביאה את עצמי, באותנטיות; אותה חקקתי כערך עליון בחוקת הבלוג, וממשיכה מכאן הלאה. לא נאלמת דום! לקחתי את האוויר שהיה נחוץ, ומכאן - לצמוח למעלה ולהמשיך לגדול, יחד איתכן.

ואם כבר חוויתי לימון חמצמץ,

למה לא להפוך אותו ללימונדה? סיבות למחסום כתיבה - ואיך לטפל בהן:

1. הסיבה: "אני מוצפת רגשית." מה עושים? תאפשרי לעצמך להיות שם. תחווי את כל מנעד הרגשות הרחב, את התסכול, את הפחד, את ההתרגשות, לעתים את הכאב. אל תנצרי את רגשותייך בלב. אל תתעלמי מהם. נסי להגדיר אותם במילים. לשאול את עצמך - "מה אני מרגישה?" ברגע שאת מוציאה את התחושות הללו מהמערכת, קל יותר לעשות את הצעד הבא. 2. הסיבה: "אני בדילמה! לא בטוחה במה שיש לי להגיד." מה עושים? תבקשי עזרה. מאדם קרוב, מחבר או חברה. תעלי פוסט כנה, תשתפי אותו בקהילה. זו למעשה הבחירה שאני עשיתי, שבהחלט עזרה לי לאסוף את עצמי ולהמשיך להתמיד. 3. הסיבה: "אני מפחדת. זה לא מושלם! אני לא טובה מספיק וכל מי שיקרא יבחין בכך".

מה עושים? ממשיכים לכתוב. מפרסמים בכל זאת. גם הזמרים הכי טובים מזייפים מדי פעם. זה לא הופך אותם לפחות טובים, זה הופך אותם לאנושיים. כתיבה כמו שירה היא שריר, תתרגלי אותה ותרגישי בטוחה יותר איתה. 4. הסיבה: "אין לי זמן." מה עושים? תפני לכך זמן. לא בהכרח כל יום, לא בהכרח כל שבוע. תפני לכך את הזמן שמתאים *לך*. תהפכי את זה לקל ופשוט עבורך.

5. הסיבה: "יש לי יותר מדי הסחות דעת כרגע בחיים האמיתיים". הו, אני כל כך מבינה את הסיבה הזו בנקודת הזמן הנוכחית! מה עושים? ממלאים את הלב בחמלה כלפי עצמנו. סומכים על העוקבים שלנו שיגלו חמלה כלפינו גם כן. ועושים את המיטב, במסגרת מה שאפשר. עוד דבר שאפשר לעשות הוא לכתוב על הסחות הדעת האלו, על החיים האמיתיים. בין אם עבור פוסט מושקע בבלוג או במחברת אישית. כדי לשמר את שריר הכתיבה פועל, כדי לתעד, או אפילו סתם כדי לנקות את הראש. 6. הסיבה: "אין לי מוזה. אני לא פנויה לזה כרגע." מה עושים? מציבים עוגני-אושר יומיים. אין לי הוכחה מדעית, אבל מניסיון אישי שלי, קל יותר לכתוב כשטוב בלב ושקט בראש. רגעי אושר יומיים עוזרים להשיג תחושת שלווה כללית, שבהחלט מקלה על הגעת המוזה לחיינו. נ"ב - זו גם משימת האושר שלנו לחודש מרץ, על מסקנותיה אכתוב באריכות בפוסט הבא, ובינתיים, מוזמנות להצטרף לניסוי שמתקיים בקהילה של הבלוג, בלינק הזה כאן. מה אתן עושות כשנתקלות במחסום כתיבה? מוזמנות להוסיף טיפים משלכן בתגובות.