זכרון יעקב - אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

"זה חמצן בשביל הלב שלנו, על הבוקר" נאמר לנו אחרי שירת המקהלה במפגש הבוקר בקהילת בית-אל, והרגשתי כאילו המשפט נאמר במיוחד בשבילי. סיור הבלוגרים הראשון שלי. הרגשתי ברת-מזל. ממש כמו תיירת! תיירת באיזור המגורים שלי. הנה יום שמתחיל קצת אחרת. אני לא יודעת מה הולך לקרות במהלכו, אבל יודעת שזה יהיה יום יוצא דופן. הסיור נקרא "סודות זכרון יעקב", ואכן גיליתי הרגשתי שהיה זה יום של גילויים. צהלה ברוש, מדריכת הטיולים שלנו, היא זכרונאית אמיתית. ניכר שהיא מכירה את המקום טוב יותר מאשר את כף ידה. ברור וניכר שהיא אוהבת את המקום כמו שהיא אוהבת את ילדיה. כל מילה שנאמרת מלאה ידע ותשוקה שגורמת לך לרצות להכיר ולדעת עוד.

בקהילת בית אל גיליתי את האושר. אורח החיים הצנוע של חברי הקהילה והשאיפה שלהם להיות לעזר הדהימה אותי. נראה שהם שהם מנהלים חיים מינימליסטיים מבוססי אהבה, כשהכוח המחבר בין האנשים הוא האמונה והרצון לעשות טוב. כמו-כן, נראה שהדרך לטוב היא גמישה וסבלנית. ההבנה שלקח להם שנים להגיע ליציבות ורווחה ובכל זאת, הם לא איבדו את כוחם בדרך והתמידו בנחישות. קצת קינאתי בהם, וביכולת להסתכל על העולם ברוך ובתום. "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" - הלוואי. הלוואי.

המשכנו אל שדרת העצים ברחוב הברושים. הקשבתי לצהלה מספרת מספרת לנו את הסיפור שמאחורי העצים, והנה, שדרה תמימה הפכה לסיפור אצולה בריטי, יכולתי לדמיין אדונים וגבירות מבלים זמן איכות תחת צל עצי השדרה. במוזיאון העליה הראשונה קפצתי בזמן. הסיפורים שמאחורי העליה הם לאו דווקא אלה שמוכרים לנו מדפי ההיסטוריה. מלחמות, בריתות, הישרדות - זה סיפור גברי, היס-סטורי.

הר-סטורי? זה סיפור אחר! של משפחה. של קהילה. של אומץ. זהו הסיפור של מבשרי הציונות, לא רק של משפחת אהרונסון או תשבי.

כשלבשתי את בגדי התקופה במוזיאון, הרגשתי שאני לובשת את החזון הציוני של פעם.

במדרחוב של זכרון יעקב גיליתי את תענוגות החיים. בין גלידה ב- "לה גופרה" לסנגריה ב- "גרינגוס"; צהלה לקחה אותנו לסיבובי טעימות בשדרת המדרחוב, העסקים מקומיים, אבל הטעמים - הם מכל העולם.

מזמן לא אכלתי גלידה. מזמן לא שתיתי יין. זה מדהים כמה הדברים הקטנים האלו עושים טוב. תחושת הקהילה ניכרת מכל עבר. הצבע העז של "יצירה מקומית"; קואפרטיב של שבע אמניות שקיים כבר 27 שנים, כשברקע, חגיגת בר מצווה מתקיימת, תהלוכה בשדרה, קולות של תופים ומחולות שמלווים אותנו אל תחילת המדרחוב, אל הבית הורוד, אל מוזיאון ניל"י. צהלה מגלה לנו את סודות המושבה; על אבשלום, על שרה, על רבקה, ואני, כמו מאזינה לרומן-היסטורי, לסיפורים שמאחורי הסיפורים.

באלמא גיליתי את החלום. כבר בכניסה זיהיתי את רפי לביא. ניגשתי לצלם איתו סלפי, והצטערתי על כך שאי אפשר לנהל שיחה עם ציור.

ולא רק רפי לביא היה שם. זיהיתי גם חברים ותיקים אחרים; סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס ועוד. הרגשתי בבית. הרגשתי בבית מכל הבחינות. בחלומותיי הפראיים אני חולמת על בית בדיוק כזה: רחב ידיים, גאומטרי, מינימליסטי. חלל רחב, פתוח ומזמין. בטון חשוף, קורות עץ ונוף לים.

המרחב נותן כוח ומשמעות ליצירה האדריכלית שהייתי רוצה לקרוא לה "בית".

בלבידו גיליתי את הטבע. כמו-כן, גיליתי מה הוא סרום. גיליתי את המלחמה ברדיקלים החופשיים. גיליתי שקרם הפנים שלי לא מתאים לי (והחלפתי אותו, וזה קסם). גיליתי שהבסיס של כל קרם טבעי הוא חמאת שיאה.

גיליתי את החומרים הטבעיים ואת תמציות הריח. גיליתי שאפשר להכין גם לבד, אם רוצים. ואכן הכנתי! קרם ידיים נפלא וארומטי במיוחד. והתלהבתי עד כדי כך שתוך שבוע הגעתי לשם שוב, עם חברה טובה, והכנתי גם שמן טיפולי.

ב- "מייסדים 16" גיליתי את הלב.

הלב הרחב של אלון וסיגל, בעלי המסעדה שנמצאת ממש ממש בתחילת הרחוב הראשי, שהגישו מנות מדהימות ונדיבות, וגרמו לנו לסיים את הסיור עם בטן מלאה ורצון בעוד.

הנופים שהתרגלתי לראות בשנה האחרונה פתאום קיבלו גוון אחר. בזכות צהלה, שניכרת בה האהבה לזכרון יעקב והרצון לעודד את התיירות האיזורית ולספק נקודת מבט קצת אחרת. בזכותה, כל אבן-רחוב, כל עץ, כל בית - קיבל מבט פנימה; אל ההיסטוריה, אל האנשים, אל הקהילה. איזה כיף היה להיות חלק מהדבר הנפלא הזה.

לינקים חשובים: - צהלה ברוש - "סודות זכרון יעקב": תאום סיורים: 052-3509529 | האתר של צהלה

- קהילת בית אל: ניתן לקבוע סיורים בקבוצות או להצטרף לקבוצה קיימת, יש לתאם מול מרים: 04-6299950 או 052-9405336 האתר של קהילת בית אל - האתר של מוזיאון העלייה הראשונה.